אנרגיות מתחדשות בישראל
הנה כמה דברים שלא ידעתם על אנרגיה מתחדשת בישראל:
1. יעדי שיעור השימוש באנרגיות המתחדשות בישראל מאוד מתקדמים ביחס לעולם – 30% מסך האנרגיה לייצור חשמל בשנת 2030.
2. רובו המוחלט של ייצור האנרגיה המתחדשת יהיה מבוסס על אנרגיית שמש. מדוע? מכיוון שזוהי פחות או יותר האנרגיה המתחדשת היחידה שאפשר ליישם בישראל בהיקפים רציניים. רוח – אין מספיק; אנרגיית מים – אין; אנרגיה גיאותרמית – אין. אבל יש לנו באופן יחסי המון שמש.
3. על פי התחזית העדכנית של סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA), אפילו בשנת 2040 (10 שנים לאחר היעד שהוצב בישראל) עדיין לא יגיעו בעולם לשיעור השימוש שמתוכנן בישראל לשנת 2030 לשימוש באנרגיית שמש, גם בתרחיש האגרסיבי ביותר לכניסת מתחדשות (תרחיש פיתוח בר-קיימא SDS – Sustainable Development Scenario).
4. החיסרון בייצור חשמל מאנרגיית שמש, הוא שניתן להפיק אותה רק ב-19% מהזמן. זה אומר שכדי להגיע ל- 30% אנרגיית שמש, יכולת הייצור שלה בשנת 2030 צריכה להיות פחות או יותר דומה לכל יכולת ייצור החשמל (!) שקיימת במשק כיום. זה גם אומר שכאשר השמש "תעבוד טוב", למשל בצהרי היום בקיץ – רוב החשמל בישראל יהיה מיוצר מהשמש. וזה גם אומר שיידרש פיתוח של מתקני אגירה בהיקף משמעותי (התחום עדיין בחיתוליו) כדי שאפשר יהיה להשתמש באנרגיית השמש בשעות שבהן השמש אינה חזקה.
שורה תחתונה: היעד הישראלי לא רק שלא מפגר אחר התפתחות השימוש באנרגיית שמש בעולם, הוא אף תקדימי ושאפתני מאוד – ישראל למעשה הולכת כאן רחוק יותר, מהר יותר ובנחישות רבה יותר, במיוחד בהתחשב בעובדה שאנחנו אי אנרגטי. אין לנו כאן גיבוי ממדינות שכנות. למה הכוונה? משק החשמל הנורבגי מבוסס על אנרגיית מים, אבל מה עושים כאשר הזרימה נחלשת? קונים חשמל משוודיה או דנמרק, ולהיפך.
אני יודע שהנתונים האלה מפתיעים נוכח הקריאות הרבות שאין כאן תכנון, שאין כאן מודעות לנושא וכו’, אבל זאת בדיוק הבעיה.
השיח הציבורי סובל מיותר מדי ספינים ואקטיביזם, פחות מדי ידע ועובדות, וקצת קשה להבין ממנו מהות של דברים.